רציתי לספר לכם סיפור.
כאשר הינך אוהב מישהו, הינך רוצה לדאוג לו. הינך רוצה שהאדם הזה יהיה מאושר. אתה מנסה לעשות מה שביכולתך בשביל זה. רק מה שביכולתך. יש לי חברה.
אישה מדהימה, מלאת שמחת חיים, מלאת אור, חום ואהבה שהיא מפזרת סביבה בנדיבות ובטבעיות שלה. ומעומק הלב הרחב שלה. מנסה לעזור לזולת, לכל מי עובר דרכה, בלי לחשוב מגיע לו או לא, האם הוא אדם טוב או אולי לא כל כך. אוהבת ועוזרת גם לאלה שפגעו בה. יהיו כאלה ויגידו שזה לא חכם, לא נכון ואפילו אסור להתנהג כך, שצריך, אפילו חייב, קודם כל לכבד ולאהוב את עצמך, ואולי הם יהיו צודקים. אבל... יש אבל אחד. ללא אנשים האלה, כמו החברה שלי, העולם שלנו כבר מזמן היה מתמוטט משנאה וקנאה. אתם, בטח, תשאלו אותי, למה אני מספרת לכם את כל זה?
היה לה חלום. אולי היא בעצמה לא הייתה כל כך מודעת לזה. שזה החלום שלה. או אולי יותר נכון, לא הרשתה לעצמה לחלום על זה. ההורים שלה עלו לארץ מגאורגיה והיא נולדה כבר בארץ. אבל אבא שלה כל כך אוהב את מולדתו, היה מספר לילדיו ארוכות עד כמה המדינה הזו מדהימה. אני יודעת, הסיפור נשמע לכם קצת פתטי, כמו אגדה לילדים. אבל הכל היה בדיוק כך. אני מדגישה שוב, היא לא חשבה אפילו שתיסע לשם. קרה והחלטתי לבקר במדינה הזו שתמיד רציתי לטייל בה ולצלם את נופיה המדהימים ואנשים היפים. חזרתי משם מלאת התלהבות ואמרתי שיבוא היום שאקח אותה לשם איתי. היא רק צחקה לי בפנים. לא האמינה שזה יקרה לה.
יצחק תתרואשווילי - סבא של חברה שלי - אחד מיהודים החכמי לאילשי
וחבל! כי אני מאמינה שאין לא יכול –יש לא רוצה. ומהיום הזה לי היה חלום – לקחת את החברה המיוחדת שלי לארץ מולדתם של הוריה, לעשות סוג של טיול שורשים שהיא לא עשתה בכיתה ז'. כעבור שנה שיתפתי את הצוות שלי בעבודה על החלום שהיה לי. חלום לקנות לה כרטיס טיסה לגאורגיה ולנסוע איתה לשם. כולם מאוד התרגשו מהרעיון שלי, הציעו לעזור, ושמתי לב שהיו כמה שגם הזילו דמעה. וואו, זאת הייתה ההרפתקאה האמיתית. לקנות לה כרטיס ולהמתין לרגע מסירת המעטפה עם ההפתעה המיוחדת בפנים. כמה התרגשנו אנחנו בעצמנו. הגיע היום המיוחד הזה.
אנחנו טסות. יש תאריך. היא בהלם, ומרגע זה היא מתחילה לספור חודשים.. והנה הגיע הרגע, שבו התחלנו יחד לספור שעות. כשיצאנו לשדה, כחוק מרפי ציפה לנו הפקק האינסופי בכביש ועיכוב דומה בטיסה. הייתה תחושה שמישהו מנסה אותנו עד כמה אנחנו באמת רוצות לעשות את זה ביחד. ההרפתקאה בטביליסי התחילה לגמרי לא טריוויאלי. כנראה, מעומס הרגשות, בלי לשים לזה לב, הטלפון הנייד שלה נפל לתוך האסלה. אני בטוחה, ששדה התעופה בטביליסי – עיר הבירה של גאורגיה לא שמע מעולם צרחות כאלה. סוג של הצהרה – הגעתי! כן, בדיעבד, תמיד הכל נראה מצחיק, אך אז עמדנו, שתינו, חסרות אונים, מול האסלה, וראינו איך המים זורמים על המסך של הנייד שלה. נקצר את הסיפור, הצלתי אותו משם בדם קר. התחלנו את המסע. היו לנו ארבעה ימים ו 1000 קמ' משוגעים. טיילנו כמעט בכל המדינה. ראינו, שתינו, אכלנו, בכינו, התלהבנו.
טיילנו בטביליסי המיוחדת. עכשיו החברה שלי יודעת עד כמה העיר הזו מיוחדת ויפה. היא כבר תדע מה לענות לאנשים אשר אומרים שטביליסי לא משהו. הגענו לעיירת ואני, המקום שאבא שלה נולד בו. כולם יצאו לעזור לנו בחיפושים לאחר בית הכנסת אשר קם בזכות המשפחה של אבא שלה. נדהמנו לטובה, עד כמה העם הגאורגי הוא עם המיוחד במינו. גאורגים שומרים ומכבדים את הקדושים שלנו בדיוק כמו שעושים למשהו ששייך להם. זה ריגש אותי לאורך כל הדרך. הגענו לבית שאבא שלה גר בו. בכיתי יותר מהחברה שלי. הבית והחצר שהוא שיחק בו. הרגשתי פיזית את הזיכרונות שלו כאילו הם היו שלי.
ואני (נמצא ליד קוטאיסי) - מקום נפלא, לא רצינו להיפרד ממנו. עמדנו על הגשר, צפינו במי הנהר. עברו לידנו נשים, אולי שמעו שפה לא מוכרת, אולי סתם, כי הן נשים חמודות. ניגשו אלינו, שאלו את ההחברה שלי מהיכן אנחנו, קיבלנו המון נשיקות וברכות. הלב שלנו התחמם והתרחב מהיחס ואהבה. מדינה יפיפייה. העם מדהים. לרצ'ה לצ'חומי – דרך ארוכה. הגענו לשם בחושך ורק בבוקר הבנו עד כמה המקום נראה מדהים. ההרים סביבנו, הגינה עם ורדים ועצי תפוחים והאפרסמונים, הערסל וכמובן, ארוחת הבוקר הגאורגית המסורתית.
רצ'ה בצדק נחשבת כשוויצריה הגאורגית. אין מילים בכדי לתאר את היופי של המקום. למעלה, על ההרים הגבוהים יש כפר קטן ליילשי, המולדת של סבתא והדודים של חברה שלי. לשם פונות עיניינו. ליילשי – כפר קטן ונידח. בכמה שעות שהיינו שם ראינו רק כמה חזירים וכמה אנשים. אך, שוב, נדהמנו לראות שגם כאן, אנשים שומרים על בית הכנסת שלנו, בן 200 שנה. כאן, אבא של החברה שלי הקים אנדרטה שבה חרוטים שמות של אחיו אשר נפלו במלחמת העולם השנייה. חייבת לציין, שלאורך כל הדרך, לאורך כל המסע, הרגשתי שאנחנו עושות משהו גדול ומדהים. משהו שמאוד מעשיר וגורם לאושר.
ביום האחרון בחרנו לשוטט בטביליסי, בין רחובותיה היפים, דווקא אז, באותה תקופה היה פסטיבל הסתיו "טביליסובה", העיר הייתה מלאת שמחה וקישוטים. אבל פנינו – שוב למקורות. לבית הכנסת הגדול. שחכתי לציין שסבא של חברה שלי היה רב מכובד בקהילה הגאורגית בליילשי. וכאן, בכניסה לבית הכנסת יש את תמונתו. חברה שלי בכתה. בכי טהור. כל מי שהיה איתנו בכה יחד איתה. היו לנו ארבעה ימים מופלאים. ארבעה ימים של תובנות, זכרונות וגם מלא כיף.
ראינו המון, צילמנו מלא, צחקנו ושתינו יין. פגשנו, הכרנו אנשים חדשים שהפכו לחברים שלנו. חייבת לציין לשבח את המדריכים המיוחדים שלנו (זוראב ותמרה), שליוו אותנו לאורך כל המסע המיוחד הזה. יקרים שלנו, בלעדיכם זה לא היה קורה! המסע הסתיים לו. החזרתי את החברה היקרה שלי לבית, למשפחה. החלומות התגשמו, שלה ושלי.
הרי למה נועדו החלומות? כדי להתגשם!