טביליסי - עיר לא רגילה, הייתי אומרת אפילו מסתורית, מוזרה. לחצרות טביליסי קוראים חצרות איטלקיים. לא גאורגיים.
למה? יכול להיות כי גאורגים רעשנים ומלאי רגש כמו איטלקים.
לכן, לא צריך לחפש כאן חוקיות או הגיון. טביליסי - כמו אישה. לא צריך להבין אותה, צריך לחוש ולאהוב אותה כמו שהיא.
החצר האיטלקית מתעוררת לאט.
שתיקת הבוקר נקרעת ע"י צלצול הפעמון שמודיעה על בואה של משאית האשפה. זעקת הפעמון קטעה את חלומות השחר המתוקים שלנו. השכנים תפסו דליים ומתהלכים חצי ישנים למשאיות האשפה.
אחר כך מגיע איש שמוכר אשל. אז אם היו כאלה שעדיין לא התעוררו, הצעקות שלו "מצוני" הצליחו להעיר את כולם.
מי שלא התגורר במקומות כאלה לא יבין מה התרחש שם. אין מקום יותר ביתי מהבתים הישנים הללו. ביתיות, חום, יחד, כולם הכירו את כולם, זו הייתה חוויה משותפת.
חלפה עוד חצי שעה והחצר מתמלאה בארומת קפה שהגיעה מהחלונות הפתוחים. בהדרגה נוספו לכך קולות צמר מקצף, מלטש זמזום, המנוע המקשקש של מכונית וכן הלאה עד אינסוף. אם הם לא מנגנים מוזיקה, הם שרים, ואם הם לא שרים, הם מתווכחים ...
בלי הפוליפוניה הבלתי פוסקת הזו עד הלילה ממש, קשה לדמיין את החצרות בטביליסי ...
מה מיוחד בחצרות הללו?
יש כאן רוח ואנרגיות שלא תמצאו בשום מקום.
יש כאן אויר וטעם של ילדות.
יש כאן אנשים מעניינים.
אחרי הצהרים החגיגה נמשכת. יוצאות החוצה אחיות שרבות עד כדי כך שתכף ילכו מכות. אבל עוד חצי שעה אמא הכינה עוגת שמרים ואתם רואים את האחיות שלוות אוכלות עוגה עם תה.
יוצא צייר שהתעורר לפני דקה. הוא מוציא איתו את פלטת הצבעים, בוהה באוויר, מחכה למוזה.
בוודאי, שחיים בבתים האלה לא היו שלמים. בחורף היה קר, היו בעיות עם החימום, לא היה מים ואנשים היו צריכים ללכת
למלא מים במקום אחר, שירותים משותפים. חוסר נוחיות מוחלטת.
וזה נכון, שבתים האלה מיועדים להריסה. אבל אנשים המתגוררים כאן לא ממהרים לעבור לבניינים חדשים.
זמנים, אנשים, אוריינטציות, ערכיות משתנים. אולם התופעה של העיר הזו נעוצה בדיוק בעובדה שדבר אינו משפיע על יחסי האנוש ועל האווירה השוררת בחצרות של טביליסי. היא עדיין רועשת, מצחיקה ועצובה.
עיר לגמרי אחרת.